<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' טומאת כהנים</h1>
<h2>דף מג:</h2>
כי אם לשארו הקרוב אליו [ספרא פ' אמור] אין שארו אלא אשתו שנאמר כי שאר אביך הוא, הקרוב לא ארוסה, [אליו] ולא גרושה, אלא הנשואה. ואמרי' בגמרא תני ר' חייא בר אמי אשתו [ארוסה] לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, ות"ר לא יטמא בעל בעמיו מה תלמוד לומר לפי שנאמר לאביו ולאמו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו שמטמא להן בין כשרים בין פסולין, יכול אף לאשתו כן יטמא לה בין כשרה בין פסולה, ת"ל לא יטמא בעל בעמיו, יש [בעל שמטמא ויש] בעל שאינו מטמא, הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא הוא לאשתו פסולה. לאמו אפילו נתחללה מטמא לה. ולבנו ולבתו יכול אפילו נפלים ת"ל לאביו ולאמו, מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו נפלים. ולבנו ולבתו בין כשרים בין פסולים ואפילו ממזרים, אבל בנו ובתו משפחה ונכרית לא מטמא להו וכדתנן גבי יבמות [כ"ב ע"א] מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ [מ]מי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. ותנן נמי מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו ליבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ [מ]מי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית. ואחיו מאמו דלאו מאביו לא מטמי ליה דאינו ראוי ליורשו אע"ג דאיכא עליה אבלות שבעה כדמפורש בהלכות אבל, הוסיפו עליהם אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו, לענין טומאה לא מטמא ליה, דלענין אבלות בלחוד הוא דהוסיפו עליהם אבל לענין טומאה לא, דתניא בת"כ לאחיו ולאחותו יכול אפילו מאמו ת"ל ולבנו ולבתו מה בנו ובתו שהוא יורשן אף אחיו ואחותו שהוא יורשן יצאו אחיו ואחותו מן האם שאינו יורשן. ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה, או יכול שאני מוציא מוכת עץ ת"ל אשר לא היתה לאיש מי שהווייתה ע"י איש, יצאה מוכת עץ שאין הווייתה ע"י איש. וגרסי' בפרק הבא על יבמתו [ס' ע"א] ת"ר אחותו ארוסה ר' מאיר ור' יהודה אומרים מטמא לה, ר' יוסי ור' שמעון אומרים אין מטמא לה, אנוסה ומפותה דברי הכל אין מטמא לה, ומוכת עץ אין מטמא לה דברי ר' שמעון, שהיה ר' שמעון אומר ראויה לכהן גדול מטמא לה, שאין ראויה לכהן גדול אין מטמא לה, ובוגרת מטמא לה דברי כל אדם. מאי טעמייהו דר' מאיר ור' יהודה דדרשי הכי, ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה, יכול שאני מוציא מוכת עץ ת"ל אשר לא היתה לאיש מי שהווייתה ע"י איש, יצתה מוכת עץ שאין הווייתה ע"י איש, הקרובה לרבות את הארוסה, אליו לרבות את הבוגרת, ור' יוסי ור' שמעון דרשי הכי, ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ, אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שהיתה לאיש, הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה, אליו לרבות את הבוגרת, ור' יוסי מדשבקיה לבר זוגיה מכלל דבמוכת עץ כר' מאיר ור' יהודה סבירא ליה, ושמעינן מינה דמוכת עץ לר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי מטמא לה, והוה ליה ר' שמעון יחידאה ולית הלכתא כותיה, ולגבי אחותו ארוסה קיימא לן כר' יוסי וכר' שמעון דהוו להו ר' יוסי ור' שמעון תרי ורבי מאיר ור' יהודה תרי, וכיון דר' יוסי לגבי כל חד מהני הלכתא כותיה שמעינן דהלכתא כר' יוסי ור' שמעון. הלכך אחותו אנוסה ומפותה ואחותו ארוסה אין מטמא להן, אבל אחותו שנתארסה ונתגרשה ואחותו בוגרת ומוכת עץ מטמא להו וכן הלכתא. לה יטמא מצוה, לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו. לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק. [[ספק [שמחות פ"ד ה"ב] שהוא אחיו] ספק שאינו אחיו] ספק שהוא בנו ספק שאינו בנו מתאבל ואונן אבל לא מטמא. ואיזוהי אנינות מיום מיתה עד יום קבורה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין אנינות אלא יום מיתה בלבד. לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקוט עצמות פלוני. לה יטמא ואין מטמא לאיבריה, שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו אבל מטמא הוא על עצם כשעורה מאביו. בעמיו בזמן שעושה מעשה עמיו ולא בזמן שפרשו אבותיו מדרכי צבור.
<h2>דף סא.</h2>
ואסור ליה לכהן למיעל לבית הקברות דקבר מטמא כמת, ואפילו לבית הפרס אסור למיעל, ומאי היא שדה שנחרש בה קבר כדתניא [אהלות פי"ז מ"א] החורש את הקבר הרי זה נעשה בית הפרס, ועד כמה הוא עושה מלא מענה מאה אמה בית ארבעת סאין, דהויא [ליה] מאה על מאה. ואי אזיל לדבר מצוה כגון מנסיב איתתא או ללמוד תורה וליכא אורחא אחריתא שרי ליה למיזל בבית הפרס, דת"ר [ע"ז י"ג ע"א] הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם, מפני שהוא כמוציא מידם, ואם כהן הוא מטמא לדון ולערער עמהם בחוצה לארץ, וכשם שמטמא בחוצה לארץ כך מטמא הוא בבית הקברות. בית הקברות סלקא דעתך, אלא בבית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, א"ר יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד לא יטמא, ר' יוסי אומר אף בזמן שמוצא ללמוד יטמא לפי שאין מן כל אדם יזכה ללמוד, א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי. גרסי' בבבא מציעא בפ' המקבל [קי"ד ע"א] אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות אמר ליה לאו כהן הוא מר וכו' עד אין אומות העולם קרויין אדם. וכי מעטינהו [יבמות ס"א ע"א] קרא מאהל המת דכתיב אדם כי ימות, ממגע ומשא לא מעטינהו, [דבמגע ומשא מטמאים]. שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי אלין מיליא דאתון עבדין נראים כשפים, אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין אפרה ואחד מכם מטמא למת ואתם מזין עליו שלש טיפין ואומרים לו טהרת, אמר לו כלום נכנסה בך רוח תזזית מימיך, אמר לו הן, ומה עושין מביאין עקרים ומעשנים תחתיו ומרביצין עליו מים והיא בורחת, אמר לו ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך כך רוח טומאה זו דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, מזין עליו מי הנדה והיא בורחת. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר, אמר להם לא המת מטמא ולא אפר מטהר אלא [אמר] הב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי.
<h2>דף קיד.</h2>
ק"ל לגבי טומאה דכהנים דאע"ג דשאר טומאות לא נהגו האידנא, טומאת מת לגבי כהנים נהגא, דלא מטמו למתים אלא לשבעה מתי, דאע"ג דהשתא ליכא טומאה, לגבי כהנים איכא, משום דלא תלנהו רחמנא להאי מילתא בבנין בית המקדש, אלא בין בפני הבית בין שלא בפני הבית לא מטמו למתים. תניא בת"כ [רי"פ אמור] אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן אין מטמאים למתים בנות אהרן מטמאות למתים, בני אהרן יכול חללים ת"ל כהנים יצאו חללים. וגרסינן בסנהדרין בפ"ק [ה' ע"ב] רבי חזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות אמר ליה ולאו בן איש פלוני וכהן אתה, א"ל אבא גבה עינים הוה נתן עיניו בגרושה וחללו. תניא [יבמות קי"ד ע"א] אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים, אע"ג דלאו בני מצוה נינהו מאן דמעייל [להו] למקום טומאת מת קאי באיסורא. ואמרת אליהם [ת"כ שם] לנפש לא יטמא בעמיו אין לי אלא המת, מנין לרבות את הדם של מת ת"ל לנפש וכן הוא אומר כי הדם הוא הנפש. ומנין לרבות כל טומאות הפורשות מן המת, ת"ל לנפש. לא יטמא בעמיו בזמן שעמיו שם אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, ותנן נמי [נזיר מ"ז ע"א] כהן גדול ונזיר שהיו מהלכין בדרך ופגעו במת מצוה וכו'. וגרסי' בזבחים בפרק טבול יום [ק' ע"א] ומנא תימרא דשני בין קודם חצות בין לאחר חצות, דתניא לה יטמא מצוה, לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחו. ורמינהו לאחותו מה תלמוד' הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת [יכול יטמא אמרת לא יטמא, יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך לא יטמא למת מצוה, ת"ל ולאחותו, לאחותו הוא דאינו מטמא] אבל מטמא הוא למת מצוה, לאו ש"מ כאן קודם חצות כאן לאחר חצות. לעולם אימא לך אידי ואידי לאחר חצות והא ר' ישמעאל והא ר' עקיבא, דתניא לה יטמא רשות דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר חובה. לא סלקא דעתיך, דרישא ר' עקיבא קתני לה דתניא ר' עקיבא אומר נפש אלו קרובים, מת אלו רחוקים, לאביו (ולאמו) הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, לאמו, שאם היה [כהן] והוא נזיר לאמו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, ולאחותו מה תלמוד' הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' דחמיר מת מצוה מהני שתי מצות שחייבין עליהן כרת, וכיון דהכי הוא כהן מטמא אף בזמן שבית המקדש קיים לשבעה מתי מצוה דאינון אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו ואשתו וכ"ש למת מצוה, ואפילו בעל כרחו מטמאין אותו כמעשה דיוסף הכהן, ונכנס לבית הקברות וקבר להו אע"ג דאיכא תמן דמקבר להו התורה נתנה לו רשות לטמא. ואי זוהי מת מצוה [ערובין י"ז ע"ב] כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה.
<h2>דף קכ:</h2>
והיכא דנפל אינש ונשברה מפרקתו ורוב בשר עמה אע"ג דלא נפקא נשמתיה, מההוא שעתא [מת הוא ו]מטמא באהל, דאמר רב יהודה אמר שמואל [חולין כ"א ע"א] נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, דהוה ליה כמאן דהותז כוליה רישיה, ותנן [אהלות פ"א מ"ו] הותזו ראשיהם אע"פ שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכסת. וא"ת מעשה דעלי מפרקת בלא רוב בשר הוה, זקנה שני דכתיב כי האיש זקן מאוד. וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן קרעו כדג מטמא באהל, א"ר [שמואל בר רב] יצחק ומגבו, אבל גוסס אינו מטמא עד שתצא נפשו דתנן התם [אהלות פ"א מ"ו] אדם אינו מטמא [עד שתצא נפשו] ואפילו מגוייד ואפילו גוסס. והיכא דשחט ביה שנים או רוב שנים אינו מטמא באהל עד שתצא נפשו, (וא"ר) [דא"ר] יהודה אמר שמואל [יבמות ק"כ ע"ב] שחט שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו.
